אקולוגיה וסביבה
לכל השירים

Save the Earth. וולטר פרגסון (1930–2015), זואולוג, חוקר, צייר טבע ידוע ואוהב טבע

אני רוצָה / יוליה וינר

זֶה אָדֹם

אַךְ אֲנִי רוֹצָה כָּחֹל

זֶה כָּחֹל אֲבָל כֵּהֶה מִדַּי

זֶה בָּהִיר אֲבָל גָּדוֹל מִדַּי

וְזֶה קָטָן מִדַּי

זֶה בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה אֲבָל יָקָר מִדַּי

וְזֶה זוֹל מִדַּי וּבֶטַח לֹא שָׁוֶה

זֶה בְּהֶשֵּׂג יָדִי אֲבָל מְכֹעָר

וְזֶה יָפֶה אֲבָל יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם

וַאֲנִי רוֹצָה עַל גַּלְגַּלִּים

זֶה יָפֶה וְעַל גַּלְגַּלִּים אֲבָל לֹא אָפְנָתִי

וְזֶה אָפְנָתִי אֲבָל לֹא נוֹחַ

זֶה אָפְנָתִי וְנוֹחַ אֲבָל אָרֹךְ מִדַּי

אֲנִי רוֹצָה יוֹתֵר קָצָר

וְשֶׁתִּהְיֶה לוֹ יָדִית

וְזֶה יֵשׁ לוֹ יָדִית אֲבָל הוּא עוֹבֵד עַל סוֹלְלוֹת

וַאֲנִי רוֹצָה אַלְחוּטִי

וְזֶה אַלְחוּטִי, לֹא יָקָר וְאֶלֶגַנְטִי

אַךְ אִטִּי מִדַּי, וּבְנוֹסָף כֻּלּוֹ סִינְתֶּטִי

וְזֶה מֵחֹמֶר טִבְעִי

אֲבָל לֹא טָעִים וְדַל וִיטָמִינִים

וְגַם הָאַחְרָיוּת לַחֲצִי שָׁנָה בִּלְבַד

לְזֶה יֵשׁ אַחְרָיוּת לִשְׁנָתַיִם

אֲבָל הוּא הִיפֶּראָלֶרְגֶּנִי

וְזֶה הִיפּוֹאָלֶרְגֶּנִי אֲבָל מִשְׁפַּחְתִּי לֹא אוֹהֶבֶת

וְאֵין לוֹ מְגֵרוֹת

וַאֲנִי רוֹצָה מְגֵרוֹת מְזֻגָּגוֹת

לְזֶה יֵשׁ מְגֵרוֹת אֲבָל הוּא בּוּרְגָּנִי מִדַּי

הוּא גַּם לֹא עוֹמֵד בִּרְטִיבוּת

וְגַם עָצְמַת הַקּוֹל שֶׁלּוֹ נְמוּכָה מִדַּי

לְזֶה יֵשׁ קוֹל חָזָק אֲבָל נֶפַח הַזִּכָּרוֹן מְצֻמְצָם

וְגַם רֵיחַ לֹא נָעִים

לְזֶה זִכָּרוֹן מַסְפִּיק וְרֵיחַ נָעִים

אַךְ הוּא גּוֹרֵם לְהַשְׁמָנַת יֶתֶר

לֹא מְתַקְּנִים אוֹתוֹ בָּאָרֶץ

הוּא מַעֲלֶה עֹבֶשׁ

מִתְקַלֵּף מִמֶּנּוּ הַצֶּבַע

הַבִּטְנָה שֶׁלּוֹ מִתְפָּרֶקֶת

וְהַמִּכְסֶה נִפְתַּח בְּקֹשִׁי

וְרַק זֶה

יָפֶה

אָפְנָתִי

בְּטִיחוּתִי

חַמִּים

טָעִים

חֶסְכוֹנִי

לֹא בּוּרְגָּנִי

כַּפְרִי

טָרִי

בָּרִיא

קָרִיא

אוֹטוֹמָטִי

דִּיאֶטֶטִי

מְסַפֵּק

מְפַנֵּק

מֵזִין

מַלְבִּין

בְּשִׁמּוּשׁ קַל וְנוֹחַ

עִם יָדִית וְעִם רֵיחַ נִיחוֹחַ

לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן

לֹא אָרֹךְ וְלֹא קָצָר

לֹא זוֹל וְלֹא יָקָר

אֶקְסְקְלוּסִיבִי

אוּלְטִימָטִיבִי

וּבְנוֹסָף תּוֹצֶרֶת חוּ"ל

מַתְאִים לִי בּוּל

אֲבָל הוּא כָּחֹל

וַאֲנִי רוֹצֶה אָדֹם

 

מתוך: איש אישה ציפור. 1993. תל אביב: ירון גולן.


בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

השיר 'אני רוצה' סוחף מייד, בקריאת הבתים הראשונים, לחוויית קניות מוכרת. מגוון המוצרים עצום, והקונים מביטים והולכים לאיבוד בשלל הדגמים, הצבעים, התוכן והמרכיבים. הדוברת בשיר מתלבטת לגבי הגודל, הצבע, הריח, המרקם והצליל – החושים כולם משתתפים בחגיגה. הסחרחורת שאחזה בי כאשר קראתי את השיר הזכירה לי עמידה בסופרמרקט ענקי מול מדפים ארוכים של משחות שיניים, שהסתיימה ביציאתי מן החנות בלי לקנות, כי פשוט לא יכולתי להחליט. גם הדוברת בשיר מסוחררת מכל האפשרויות ומתקשה לבחור. בשיר בולטים גם הלחצים החברתיים שמופעלים בזמן הקנייה – האם המוצר אופנתי או לא? האם הוא משקף טעם בורגני? האם הוא יפה – לא רק לעין אלא גם לבריאות?

אני סבורה שאנשים רבים יכולים להזדהות עם המתואר בשיר. הטקסט מקפל בתוכו את ההתמכרות לקניות, את המבוכה והבלבול מול שפע המוצרים והאפשרויות, ולבסוף מצייר באירוניה את הצטמצמות החופש האישי. בחברה שמקדמת תרבות צרכנית ואף ומקדשת אותה – אנחנו במרוץ בלתי פוסק להשתכר מספיק כדי שנוכל לקנות דברים חדשים כל הזמן. אנחנו כלואים במבוך הזה, והחופש שלנו מצטמצם לחופש ההחלטה אם לקנות כחול או אדום, עם ידית או בלי ידית, על גלגלים או עם רגליים. התחנכנו ואנחנו מחנכים את הדור הצעיר, שהאושר תלוי ברכישה של עוד ועוד מוצרים, וזה אף פעם לא מספיק. תמיד יש מוצר חדש יותר, משוכלל יותר, גדול יותר, קטן יותר, היפואלרגני או זה שהמשפחה אוהבת, טבעי או סינתטי. המפרסמים שוקדים על טיפוח אותו 'חור שחור' שלעולם לא יכול להתמלא. צרכן מסופק ושמח בחלקו הוא צרכן רע. צרכן טוב הוא זה שרוצה כל הזמן עוד ועוד ועוד.

"אדום וכחול" של יוליה וינר – בביצוע קבוצת התיאטרון הירושלמי

צריכת היתר הזאת מאיצה את שינוי האקלים, גורמת להתדלדלות מואצת של המשאבים הטבעיים, יוצרת אשפה ופסולת שאינן מתכלות, מזהמת את היבשה, האוויר והמים, גורמת למגפות ומביאה להכחדה של בעלי חיים וצמחים. כמו כן, היא מתבססת על רווחים לטווח קצר ובאופן שאינו מקיים. מי שחי ברמת חיים נמוכה משלם מחיר לא פרופורציוני על הצרכנות הזאת – כבר כיום ישנם פליטי אקלים ומלחמות שמתנהלות על שליטה במשאבים. כך מעמיק האי-שוויון החברתי, בתוך מדינות ובין מדינות. הדור הבא ישלם ביתר שאת את המחיר על הבזבוז, הזיהום ושינוי האקלים.

האירוניה בשיר מזכירה לנו עד כמה מזיק ופוגעני אורח חיים צרכני כזה – כלפי עצמנו וכלפי כל השותפים שלנו, אנושיים ולא אנושיים, על פני כדור הארץ. כל אותן התחבטויות והתלבטויות לגבי מוצר שנקנה ונזרוק ונקנה אחר וכן הלאה – מוטב להן שיופנו לדברים חשובים יותר. בסוף השיר המעגל נסגר – הדוברת שרצתה כחול בתחילת השיר מצאה את הפריט המושלם, אבל שינתה את דעתה – עכשיו היא רוצה אדום. גם אצלנו, בעיצומה של מגפת הקורונה, ראוי שיידלק אור אדום, נורית אזהרה שמאותתת שאי אפשר להמשיך ולהתנהל כמו קודם. חייבים לחולל שינוי – לא רק ברמת המדיניות, אלא גם בהתנהגות ובהתנהלות של כל אחד ואחת מאיתנו. 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחקרי סביבה אצלך בתיבה




    תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

    מכונת החֵרות / דן פגיס
    גלים שחורים / אורי קיטה
    דיוק הכיוון / יהודית כפרי
    כמה מילים על הנייר / אבנר טריינין
    שירת סגרכתר
    גלוי עין וחבוי לב / טוביה ריבנר
    תאר לך / ויינברג מאיה
    שלושה עורבים / יהונדב פרלמן
    השועל / אמנון להב
    הַכְחָדָה / מיה טבת דיין
    לראש העמוד