אקולוגיה וסביבה
לכל השירים

פרפרים מתערוכת 'חרקים וקרובים' במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט בתל–אביב | צילום: איתי בנית

בַּשָּׂדֶה / חמוטל בר-יוסף

שֵׁמוֹת שֶׁל פְּרָחִים וּפַרְפָּרִים, לאֹ שֶׁל סִגְנוֹנוֹת רִהוּט,
בְּקִיאוּת תִּמְהוֹנִית וְחַסְרַת תּוֹעֶלֶת זוֹ
בַּתְּחוּמִים הַיְּרֻקִּים הַהוֹלְכִים וּמְאַבְּדִים אֶת שַׁיָּכוּתָם
גּוֹרֶמֶת אִי-נוֹחוּת לִשְׁאַר הַמְּטַיְּלִים, לִשְׁאֵרֵי בְּשָׂרִי וּלְעַצְמִי.
אֵיזוֹ לוֹעֲזִית פּוֹלְטוֹת שְׂפָתַי כְּשֶׁזְּרוֹעוֹתַי נִפְרָשׂוֹת
לְהִתְחַבֵּק עִם דַּנָּאִית פִּרְחֵי סְדוֹם,
פְּלִיטַת יַלְדוּת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי?
תְּקוּעָה כִּכְלוֹנָס בַּשֶּׁטַח הַיָּרֹק הַהוֹלֵךְ וּמִתְאַבֵּד לְעֵינַי
אֲנִי נִפְרֶדֶת בִּזְרוֹעוֹת חֲלוּלוֹת וּבְלָשׁוֹן מִקֶּרֶשׁ
מֵהַיְּצוּרִים הַזּוֹחֲלִים, מִתְעוֹפְפִים
וּמְזַמְזְמִים אֶת פִּזְמוֹנֵי הַזְּמַן
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה לָדַעַת אֶת שְׁמָם.


בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

הדוברת בשיר חשה תמהונית בשל בקיאותה בשמותיהם המדעיים של פרחים ופרפרים. ידע זה הופך לחסר תועלת, כיוון שהתחומים הירוקים הולכים ומאבדים את שייכותם: הם אינם שייכים לנו באופן עמוק, ואנו איננו שייכים להם, בניגוד למה שהיה, קרוב לוודאי, בתקופות שבני האדם לא ראו עצמם נפרדים מהטבע. בעולם המודרני הולכים ומתרופפים, הולכים וניתקים הקשרים עם הטבע, ויחד איתם נעלם הידע ונותר נחלתם של בודדים.

השיר משרטט מעגלים של אובדן, דבר שמודגש בהופעה כפולה של השורש אב"ד. אובדן הקשר מביא לאובדן השפה. אובדן השפה משקף את אובדן הקשר. איבדנו את הקשר האינטימי עם הסביבה, ובעקבותיו גם את היכולת לדבר עליה ואיתה. אובדן היכולת להכיר ולזהות מעמיק את הזרות. יחסי הגומלין, השייכות ההדדית – הולכים לאיבוד. הבקיאות נחווית כשפה זרה ומוזרה, שגורמת אי-נוחות לדוברת ותחושת ריחוק מהסובבים אותה שאינם מבינים את השפה. זרועותיה נפרשות לחבק את הפרפר שהיא חשה קשורה אליו, ומזדהה איתו, "דנאית פרחי סדום, / פליטת ילדות בארץ ישראל כמוני".

פרישת הזרועות המחבקות פושטת ולובשת צורה. עתה ניצבת הדוברת בשדה הירוק ההולך ומתאבד לעיניה, והיא חסרת אונים וחסרת תועלת, כמו דחליל שנועד אמנם להפחיד מזיקים (דח"ל = פחד, חיל ורעדה), אך אינו יכול להגן מפני כוחות ההרס. זרועותיה הפרושות שקודם רצו לחבק, הן עתה נוקשות וחלולות, ללא יכולת תנועה, ולשונה עשויה קרש. עתה היא גולם שאיבד אפילו את היכולת לדבר (ואם אסתכן בטשטוש גבולות בין הדוברת בשיר למשוררת, הרי שאובדן יכולת הדיבור ודאי שאינו פשוט עבור מי שעיסוקה במילים, כמשוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת). היא נפרדת מהיצורים הזוחלים והמעופפים. את סיום השיר אפשר לקרוא באופן כפול: הדוברת אינה רוצה לדעת את שמם של פזמוני הזמן, או שאינה רוצה לדעת את שמם של היצורים שמזמזמים את פזמוני הזמן. כך או כך, היא אינה רוצה להיות בקיאה בשפה העכשווית, החדשה, השפה של "סגנונות ריהוט", השפה שמפנה עורף לשייכותה למקום, לסביבה, לטבע, שפורמת את המרקם של יחסי הגומלין בין הטבע ליצורים האנושיים ואף בינם לבין עצמם.        



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחקרי סביבה אצלך בתיבה




    תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

    גלים שחורים / אורי קיטה
    אני רוצָה / יוליה וינר
    דיוק הכיוון / יהודית כפרי
    כמה מילים על הנייר / אבנר טריינין
    שירת סגרכתר
    גלוי עין וחבוי לב / טוביה ריבנר
    תאר לך / ויינברג מאיה
    שלושה עורבים / יהונדב פרלמן
    השועל / אמנון להב
    הַכְחָדָה / מיה טבת דיין

    - מודעה -

    לראש העמוד