קידום מדיניות סביבתית וחינוך לקיימות ברשות מקומית חרדית – חקר מקרה בני ברק

יוני 2019, גליון 2, (עמ' 41-34)



-
הדפס PDF שלח לחבר



 


איריס אלקחר
 [1] ודפנה גולדמן [2]

 [1] התוכנית לחינוך סביבתי, מכללת סמינר הקיבוצים

 

[2] החוג למדעי סביבה וחקלאות, המכללה האקדמית בית ברל

 

המאמר מבוסס על:

Alkaher I, Goldman D and Sagy G. 2018. Culturally based education for sustainability Insights from a pioneering ultraorthodox city in Israel. Sustainability 10(3721).

 

תקציר

הכללת כל הקבוצות התרבותיות בשיח הסביבתי ובתהליכי קבלת החלטות הכרחית לקידום חברה בת-קיימא. בישראל נעשים בשנים האחרונות מאמצים לשילוב חינוך לקיימות בקבוצות תרבותיות שונות, ובהן החברה החרדית. מחקר זה מתמקד בעיריית בני ברק כרשות מקומית חרדית שעשתה מהלך אסטרטגי חלוצי לקדם קיימות וחינוך לקיימות בגישה מערכתית בקהילה החרדית המקומית. במחקר פרשני זה נבחן אופן שילוב הקיימות בקהילה באמצעות ראיונות עם תשעה בעלי תפקידים המעורבים בתהליך. נמצא ששילוב הקיימות בניהול העירוני וקידום חינוך לקיימות התפתחו באופן משמעותי לאחר הקמת יחידה סביבתית ברשות המקומית ומינוי בעלי תפקידים מתוך החברה החרדית שעברו הכשרה מקצועית מתאימה. יחידה זו נקטה גישה מערכתית לקידום חינוך לקיימות שכללה מספר כיווני פעולה, ובהם מיסוד שיתופי פעולה עם גופים ממשלתיים ולא-ממשלתיים חיצוניים, פיתוח והתאמה של חומרי למידה ותוכניות לימודים סביבתיים למערכת החינוך החרדית, ושיתוף הקהילה בחינוך בלתי פורמלי לקיימות. הממצאים מצביעים על מספר עקרונות להטמעת קיימות וחינוך לקיימות בקבוצות תרבותיות מגוונות, הניתנים ליישום בהקשרים רב-תרבותיים נוספים בישראל ובעולם: הצמחת סוכני שינוי מתוך הקהילה שהשינוי מקודם בה; התייחסות מפורשת לזיקה שבין הערכים התרבותיים או הדתיים המאפיינים את הקבוצה לבין ערכים סביבתיים; בניית אמון הדדי בין סוכני השינוי מתוך הקבוצה התרבותית למקבלי החלטות ולבעלי עניין חיצוניים. התהליכים המתרחשים בבני ברק מבטאים קולות העולים מתוך החברה החרדית הקוראים לחיזוק מעורבותם בשיח הציבורי בנושאים שונים מבלי להתפשר על ערכיהם הדתיים והמחויבויות ההלכתיות המכוונים את אורח חייהם.

 

מבוא ורקע

מחקר זה מתמקד בהטמעת ערכי קיימות ועקרונות של התנהלות בת-קיימא בחברה החרדית בישראל. תרבות מזוהה כרכיב חשוב בקיימות לאור השפעתה על האופן שאנשים תופסים בו יחסי אדם-סביבה [20]. הכללת כל הקבוצות התרבותיות בשיח הסביבתי הכרחית לקידום חברה בת-קיימא [1, 20]. הכרה במגוון התרבותי מאפשרת מתן הזדמנויות הוגנות לקבוצות תרבותיות שונות, ובפרט לקבוצות מיעוט, כגון חרדים, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות [15]. בישראל נעשים בשנים אחרונות מאמצים ליישם גישה זו, אולם עדיין קיימים הבדלים ניכרים במידה ששיח הקיימות מתקיים בקרב קבוצות תרבותיות שונות בחברה הישראלית [19]. בחברה החרדית בישראל, למרות התבדלותה מבחירה, מתרבים כיום קולות הקוראים להרחבת שילובה בתהליכים חברתיים ופוליטיים שונים המתרחשים בחברה בישראל [2, 3]. שילוב חינוך לקיימות בקהילות אלה והגברת מעורבותן בתהליכים מקדמי קיימות המתקיימים בחברה הרחבה דורשים התמודדות עם חסמים שמקורם מחוץ לקהילות אלה (התנהלות הממסד) ומתוך הקהילות (חסמים תרבותיים). מחקר זה מתמקד בעיריית בני ברק כרשות מקומית חרדית שעשתה מהלך אסטרטגי חלוצי (בחברה החרדית) לקדם קיימות וחינוך לקיימות בגישה מערכתית בקהילה המקומית. בני ברק, עיר חרדית מהצפופות בישראל, נבחרה למחקר זה הודות למהלך חלוצי שיזמה הרשות המקומית ב-2011 לשלב ניהול סביבתי עירוני ולקדם ערכי קיימות בחברה שנושאים סביבתיים אינם חלק מהשיח הציבורי בה ושמאפייניה התרבותיים מציבים לתהליך אתגרים ייחודיים.

אף על פי שתרבות מופיעה במסמכי מדיניות כהיבט של פיתוח בר-קיימא, הטמעתה בפועל לוקה בחסר. נוסף על כך, קיים מיעוט מחקרים הבוחנים באופן תיאורטי ומעשי את המשמעות והתפקיד של תרבות במסגרת פיתוח בר-קיימא [18]. המחקר הנוכחי עוסק בהיבט זה. מטרת המחקר היא לזהות גורמים מעודדים ומעכבים בהטמעת הנושא הסביבתי בחברה החרדית ולהציע דרכים להתמודדות עם האתגרים שזוהו, מנקודת המבט של מובילי התהליך בעיריית בני ברק ובגופים ממשלתיים ולא-ממשלתיים הפועלים עימה. בהתאם לכך, נבחנו במחקר השאלות הבאות: (א) מה החסמים לאימוץ עקרונות ה'קיימות' על-ידי קהילה חרדית זו? (ב) מה המהלכים שעיריית בני ברק ביצעה כדי לקדם פיתוח בר-קיימא באופן מתאים למאפייני הקהילה החרדית? (ג) מה ההישגים המרכזיים של מהלכים אלה ועם אילו אתגרים עדיין יש להתמודד בקידום השיח הסביבתי ובאימוץ התנהלות סביבתית אחראית בחברה החרדית?

 

שיטות

השאלות נחקרו בגישה איכותית פרשנית המתבססת על ניתוח תוכן העדויות הנאספות בשיטות של מחקר איכותי [10]. ראיונות עומק התקיימו עם תשעה מקבלי החלטות מהרשות המקומית ומגופים ממשלתיים ולא-ממשלתיים העובדים עימה, המובילים את התהליך המוניציפלי האסטרטגי בבני ברק או שותפים לו כיום או בעבר (נספח 1). לכל המשתתפים רקע אקדמי או מקצועי בתחום הסביבתי. נוסף על כך, נותחו מסמכים פנימיים של הרשות המקומית הרלוונטיים למהלך, וניתנה לחוקרות גישה אליהם בנוכחות אסתר קינן, רכזת החינוך הסביבתי.   

 

ממצאים

מהלכי הרשות המקומית לקידום קיימות בבני ברק

שילוב הקיימות בניהול העירוני מתחלק לשתי תקופות (טבלה 1):

 

לפני הקמת יחידה סביבתית (2003–2010) הניהול הסביבתי שנעשה באמצעות יחידת רג"ב שהייתה משותפת לרמת גן ולבני ברק, התמקד בתשתיות (בעיקר מִחזור מכלי משקה) ובבריאות, ולא הותאם לצרכים הייחודיים של הקהילה החרדית. הפעילות החינוכית המצומצמת התמקדה בגני ילדים, שהיו המוסדות הנגישים ביותר לשלב חינוך סביבתי, (כגון הקמת גינות והשתלמויות לגננות). בתקופה זו התבססה הקצאת תקציבים לפעילות חינוכית על צרכים אד-הוק ולא בהתאם לתוכנית שנתית.

 

לאחר הקמת יחידה סביבתית (2011–2019) ראש העירייה ב-2011, הרב יעקב אשר, וסגנו דאז, הרב אברהם רובינשטיין, זיהו את ההכרח בהקמת מחלקה סביבתית עצמאית לבני ברק כדי לאפשר טיפול יעיל בסוגיות סביבתיות באופן שמתאים למאפייני הקהילה המקומית. לדברי מנהל מחלקת איכות הסביבה, מרדכי ויסלובסקי, בתקופה זו חלה הרחבה משמעותית בניהול הסביבתי, ונוספו לו תחומים כגון עמידה בתקנים סביבתיים בתכנון העירוני, בתעשייה ובעסקים; ניטור מזהמים; מיפוי מגוון ביולוגי מקומי; מענה לפניות הציבור, בעיקר בסוגיות של תשתיות וטיפול במפגעים עירוניים; התפתחות בחינוך לקיימות (טבלה 1).

בהקשר החינוכי, מינוי רכזת חינוך לקיימות, אסתר קינן, הבאה מהקהילה החרדית, נמצא כגורם מפתח שאִפשר גישה מערכתית בקידום החינוך לקיימות: הגדרת סדרי עדיפויות, גיוס תקציבים והקצאתם בהתאם לעדיפויות, מיסוד קשרי עבודה עם גופים ממשלתיים רלוונטיים בדגש על השתלבות ביוזמות ובתוכניות חינוכיות לאומיות; התאמת חומרי למידה ותוכניות בחינוך לקיימות לחברה החרדית ויישום התוכניות בבתי ספר (בעיקר לבנות) ומאמצים להרחבת היישום לבתי ספר לבנים; עידוד התפתחות מקצועית של אנשי חינוך (טבלה 2).  

 

מהלכי הרשות המקומית לקידום חינוך לקיימות והתאמתם לקהילה החרדית

ניתוח הראיונות העלה שני אתגרים מרכזיים (נספח 2) שמובילי החינוך לקיימות ברשות התמודדו עימם בשילוב החינוך לקיימות בקהילה החרדית: (א) אוריינות סביבתית נמוכה בקרב בעלי תפקידים ברשות המקומית, מורים ותלמידים בתחילת התהליך; (ב) חסמים הקשורים לדת ולתרבות בקרב הקהילה, ובהם: תפיסת השמירה על הסביבה כערך רק אם היא מתיישבת עם המחויבות הדתית ולא דרך שיח הקיימות העכשווי, סמכות ההלכה כשקיימת התנגשות בין מצוות הלכתיות לערכים סביבתיים, והתבדלות מרצון שעדיין קיימת בקהילה החרדית המקשה על יצירת שיתופי פעולה עם גופים חיצוניים. מניתוח הראיונות עלו מספר כיווני פעולה מרכזיים בקידום החינוך לקיימות (טבלה 2, נספח 3):

חיזוק שיתופי פעולה עם מוסדות שלטון ועם ארגונים סביבתיים הודגש כגורם מכריע לקידום החינוך לקיימות. השיח המשותף בין הרשות למוסדות חיצוניים אִפשר פתיחות לגבי הדרישות של כל צד, וחיזק את ההבנה לגבי הצרכים הייחודיים של הקהילה החרדית. שיתופי הפעולה הובילו לגמישות מצד רכזת החינוך המחוזית במשרד להגנת הסביבה בתמיכה תקציבית בפעילות החינוכית-סביבתית מתוך הבנה ששינוי בקהילה החרדית אורך זמן. גמישות זו צוינה על-ידי המשתתפים כאסטרטגיה יעילה. נוסף על כך, מיסוד היחידה הסביבתית, לרבות כוח אדם ייעודי בתחום החינוך, הגביר את ההשתתפות השגרתית של הרשות בקולות קוראים לאומיים כחלק משיתופי הפעולה הללו.


קידום חינוך לקיימות בקהילה חִייב התפתחות מקצועית של מובילי התהליך ברשות המקומית ושל מחנכים. המרואיינים ציינו שהתפתחותם המקצועית כבעלי תפקידים ברשות (שהתבצעה במוסדות לא-חרדיים) שינתה את תפיסותיהם המנוכרות לגבי 'סביבתנות' ואקטיביזם סביבתי, והדגישו שחיזוק האוריינות הסביבתית של מחנכים בהשתלמויות תרם משמעותית לקידום החינוך לקיימות במערכת החינוך המקומית.

פיתוח והתאמה של תוכניות לימודים וחומרי למידה בתחום ה'קיימות' לחינוך החרדי הפורמלי הודגשו על-ידי המרואיינים כתהליך מורכב הדורש התייחסות למספר היבטים. הראשון, הוא בחירת נושאים שאינם מתנגשים עם ההלכה ועם ערכים ונורמות הנגזרים ממנה. דוגמה קלאסית עוסקת בפסולת, שנחשבת נושא "טמא" שאינו מתאים לשיח בציבור החרדי, ולכן הכללתו בתוכניות לימודים מחייבת שילוב ערכים נוספים המעניקים לו "לגיטימציה". למשל, רכזת החינוך הסביבתי ברשות, אסתר קינן, חיברה את נושא המִחזור להלכת ה'גניזה': "מקורות כתובים אנחנו יכולים לגנוז, לא להשליך למִחזור נייר, עולה כאן הנושא של גניזה, ונכנס ההיבט הסביבתי של גניזה... כשאנחנו מדברים על גניזה מדברים על בעיית המקום [הפיזי]". היבט נוסף קשור לתהליך המסורבל של קבלת האישור מהממסד הרבני להכנסת תכנים הראויים לחינוך החרדי והמוצגים באופן חזותי המקובל בקהילה החרדית.

אופן שילוב הנושא 'רשות הרבים' הוא דוגמה לגישה המערכתית שהיחידה הסביבתית נקטה בפיתוח ובהתאמה של תכנים סביבתיים לחינוך החרדי. מובילי הקיימות ביחידה הכירו בנחיצות העיסוק בנושא זה לנוכח התודעה הנמוכה של התושבים לחשיבות השמירה על נחלת הכלל וההזנחה המאפיינת שכונות חרדיות רבות [5, 6, 7]. ליחידת לימוד זו ניתנה הכותרת 'רשות הרבים' הלקוחה מהתלמוד ומקובלת בקהילה לעומת המונח 'נחלת הכלל' שעלול להיתפס כמושג פחות ברור או מחייב. יחידת הלימוד נבחרה כנושא המתאים למוסדות חינוך לבנים ("חדר"), פותחה על-ידי מחנכים חרדיים, לוותה בכתיבת ספר לימוד ייעודי ואושרה על-ידי המשרד להגנת הסביבה. ב-2017 למדו את הנושא כ-3,500 בנים בכתות ה'–ו'. המרואיינים זיהו דוגמה זו כהצלחה בקידום חינוך לקיימות בחינוך הפורמלי.  

שיתוף הקהילה בחינוך בלתי פורמלי לקיימות זוהה על-ידי המרואיינים ככיוון פעולה הכרחי לחיבור הקהילה המקומית לנושאים סביבתיים. אסטרטגיה מרכזית שנבחרה היא קיום פעילויות למשפחות המאורגנות סביב ערכים יהודיים וחגים (בעיקר חנוכה, ט"ו בשבט ול"ג בעומר), גישה שאפשרה לקשור היבטים סביבתיים ויחסי אדם-טבע למנהגים ולאורח החיים החרדיים, וכך להקנות רלוונטיות לנושאי סביבה עבורם. דוגמה מייצגת לאירועים סביבתיים כאלה היא אירוע ל"ג בעומר מרכזי בעיר, שכולל "מדורת-ענק" חלופית המבוססת על אנרגיה חשמלית ומופעלת באמצעות דיווש אופניים. האירוע מלווה במערך הסברה מקדים בקהילה לגבי הקשר בין מדורות לזיהום אוויר. כיוון נוסף להגברת מעורבות הקהילה הוא הקמה וטיפוח מתמשך של גינות קהילתיות שכונתיות בסיוע ארגונים סביבתיים לא-חרדיים. המרואיינים הדגישו את תרומת הגינות לקהילה, למשל, חיזוק 'הזיקה למקום' המפחית את השחתת התשתיות הציבוריות שהרשות מטפחת בשכונות (כגון גני משחקים), שיפור הנראות של השכונות והעלאת המודעות הסביבתית של התושבים לשמירה על רשות הרבים. הפעילות בגינות הקהילתיות מאפשרת העלאת נושאים הלכתיים הקשורים לעבודת האדמה (כגון שמיטה) ומעודדת התקבצות של הקהילה, שמתרחשת כרגיל בבית הכנסת, גם סביב נושא לא דתי, דבר שאינו מובן מאליו בקהילה זו.  

 

דיון ומסקנות

מניתוח הממצאים עולים מספר עקרונות להטמעת קיימות וחינוך לקיימות בקבוצות תרבותיות או דתיות מגוונות נוספות בישראל שניתן ליישמם גם בחברות מרובות תרבויות במקומות אחרים בעולם:

גישה מערכתית והצמחת סוכני שינוי מתוך הקהילה שהשינוי מקודם בה. שלא כמו יוזמות סביבתיות רבות שצומחות מהשטח (bottom-up) שקיומן לאורך זמן אינו ודאי, מקבלי ההחלטות בבני ברק זיהו את ההכרח לנקוט בגישת top-down ולמסד יחידה סביבתית שתטפל באתגרים הסביבתיים באופן מערכתי ומתמשך בדרכים המתאימות למאפיינים התרבותיים של הקהילה, באמצעות מינוי בעלי תפקידים הבאים מאותה קהילה. מחקרים מלמדים שהובלת שינוי חברתי בקבוצות תרבותיות מצליחה יותר כשסוכני השינוי צומחים מתוך הקהילה ועוברים הכשרה מקצועית לתפקידם [11, 21]. הכשרה זו הקנתה להם כשירויות שאפשרו להם לתרגם את השיח הסביבתי המתקיים בחברה הרחבה, לשפה ולערכים המוכרים לחברה החרדית. נוסף על כך, התמודדות עם אתגרים סביבתיים מחייבת גישה מערכתית המתייחסת באופן הולם למורכבות ולרב-ממדיות של סוגיות סביבתיות ולריבוי בעלי העניין הקשורים להן [9]. גישה זו נקטו המובילים בבני ברק.

מציאת הזיקה בין ערכי הדת לערכים סביבתיים. קידום הקיימות על-ידי הרשות באמצעות קישורה להלכות הדת נמצא יעיל, מכיוון שהתבסס על העקרונות המוסריים המכוונים את אורח החיים וההתנהלות היום-יומית של החברה החרדית. גישה זו ניתנת ליישום גם בקבוצות אחרות בעלות יסוד מארגן של דת או מאפיין תרבותי אחר. אף על פי שבמקרים רבים ערכים סביבתיים הולמים ערכים דתיים [12, 13], לא תמיד קיום אורח חיים דתי מקושר באופן מפורש לעקרונות סביבתיים. על כן, חיוני להדגיש את ההיבטים הסביבתיים של אורח חיים זה כחלק מהעלאת התודעה הסביבתית. גישה זו משקפת את עקרונות החינוך הסביבתי במציאות מרובת תרבויות, שלפיהם יש להתאים את החינוך למאפיינים ולצרכים תרבותיים הייחודיים לקבוצות שונות [14, 16].

בניית אמון הדדי בין סוכני השינוי מתוך הקבוצה התרבותית למקבלי החלטות ולבעלי העניין החיצוניים, כפי שהתקיימה בין מובילי הקיימות בבני ברק לבין המוסדות הממשלתיים, חיונית לקידום שיתופי פעולה פוריים. שיתופי פעולה אלה הם נדבך חשוב ביצירת התנאים המאפשרים לקבוצות תרבותיות ייחודיות להשתתף בשיח הציבורי ולהיות שותפות בתהליכי קבלת החלטות המתקיימים בחברה הרחבה. 

מבחינה תאורטית, מחקר זה מתקשר לחינוך סביבתי במציאות מרובת תרבויות (multicultural environmental education, MEE) [14, 16]. חינוך זה מעודד חשיפה של קבוצות מתרבויות שונות לחינוך סביבתי והגברת הייצוג של תפיסות עולמן בחינוך הסביבתי [14]. לחינוך זה משמעויות שונות: חינוך סביבתי בקבוצות מגוונות מבחינה תרבותית; העצמת מיעוטים אתניים באופן המסייע להם לזהות את זכויותיהם הסביבתיות ולקדם אותן; איתור פדגוגיות המאפשרות הבנה חוצת-תרבויות, כבוד ושיתוף פעולה בהתמודדות עם אתגרים סביבתיים. המחקר הנוכחי נוגע במשמעויות השנייה והשלישית. אחד המחקרים המעטים שעסקו ביישום גישת חינוך זו נערך בקרב מורים בקנדה במטרה לזהות אסטרטגיות ואתגרים בהתאמת החינוך הסביבתי בבתי ספר המאופיינים באוכלוסייה מרובת תרבויות. אחד המכשולים שזיהו המורים הוא היעדר שפה משותפת, הנובע מהיעדר התנסויות חיים משותפות [8]. מציאות זו רלוונטית בהקשר הישראלי לנוכח ההתבדלות מרצון המאפיינת עדיין את החברה החרדית ומאתגרת את מציאת המשותף לכלל החברה בישראל. בהקשר זה, חוקרים מזהים שתי גישות לחינוך במציאות רב-תרבותית: פלורליסטית ובדלנית (particularistic) [4, 17]. ממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על חשיבות אימוץ גישה בדלנית כשלב התחלתי בתהליך מתמשך של הכללת קבוצות חברתיות מגוונות בשיח הפלורליסטי הרחב יותר. גישה בדלנית יכולה להאיר את הזיקה בין סביבה לרעיונות ולערכים התרבותיים המאפיינים את הקבוצה התרבותית ועל-ידי כך לסייע לקבוצה התרבותית להזדהות עם הרעיונות של סביבה וקיימות. יישום גישה בדלנית בקהילה נבחרת (למשל החברה החרדית), מאפשרת את העצמתה של אותה קהילה כדי שתוכל להשתתף בהמשך בשיח הפלורליסטי. לפיכך, גישה בדלנית אינה יעד סופי אלא שלב הכרחי בתהליך המוביל לחברה מרובת תרבויות המוקירה שונות תרבותית.


ניתן לראות בתהליכים המתרחשים ברשות המקומית בני ברק ביטוי לשינויים שחלים בשנים האחרונות בחברה החרדית בישראל, ובעיקר לקולות העולים מתוכה וקוראים להיות מעורבים יותר בשיח הציבורי בנושאים חברתיים, כלכליים ומדיניים שונים וזאת מבלי להתפשר על הערכים הדתיים והמחויבויות ההלכתיות המכוונים את אורח החיים [2]. נוסף על כך, חוקרים מצביעים על תפקידן המרכזי של נשים בתהליכי השינוי המתרחשים בחברה החרדית [2, 3]. ממצאי המחקר הנוכחי תומכים במקומן של הנשים בתהליכי שינוי המתרחשים בבני ברק בניהול הסביבתי ובקידום החינוך לקיימות.

המחקר הנוכחי כלל תשעה משתתפים בלבד מעיריית בני ברק ומגופים העובדים עימה בקידום הקיימות בעיר, והוא אינו מחקר אורך אלא סקירת מצב. כמו כן, המאמר מתמקד במהלכים שקרו בעיריית בני ברק החל ב-2003 ועד היום לקידום הקיימות בעיר. ייתכן שגורמים נוספים שלא חקרנו תרמו אף הם לתהליך. אנו ממליצות ליישובים חרדיים נוספים לאמץ את דרכי הפעולה של עיריית בני ברק תוך התאמות מקומיות נדרשות. חשוב שמחקרים נוספים יבחנו את התפתחות קידום הקיימות בחברה החרדית ביישובים שונים בישראל ממגוון נקודות מבט (של התושבים, של אנשי החינוך ושל פעילים סביבתיים שונים) תוך תיעוד ההצלחות, האתגרים וההשפעות של קידום האזרחות הסביבתית של הקהילה החרדית על מעורבותה בשיח הישראלי הרחב ועל יחסם לסוגיות סביבתיות במסגרת המחויבויות ההלכתיות שהם חיים לפיהן.

 

תודות

ברצוננו להודות מקרב לב לחברי המחלקה לאיכות הסביבה בבני ברק על שיתוף הפעולה המלא שלהם עימנו לכל אורך המחקר ועל רצונם להשתתף במחקר חשוב זה ולחשוף את הקוראים בישראל לקידום הקיימות והחינוך לקיימות בעיר זו. תודה לד"ר גונן שגיא וללאה כרמי על ביצוע חלק מהראיונות ששימשו במחקר זה.

 

מקורות

ראו נספח 4.

 

המלצות לקריאה נוספת

התפקיד והחשיבות של בעלי תפקידים בשלטון המקומי בקידום מדיניות של קיימות:

Wang X, Van Wart M, and Lebredo N. 2014. Sustainability leadership in a local government context: The administrator's role in the process. Public Performance and Management Review 37(3): 339-364.

קידום מדיניות של פיתוח בר-קיימא ב-40 ערים באירופה ומודל תאורטי הקושר בין הון חברתי, הון מוסדי ומִמשל:

Evans B, Joas M, Sundback S, and Theobald K. 2006. Governing local sustainability. Journal of Environmental Planning and Management 49(6): 849-867.

טקסטים בכתבי הקודש ביהדות, בנצרות ובאסלאם כתשתית מוסרית המכוונת להתנהלות סביבתית אחראית וליישום עקרונות של קיימות בחייו של אדם:

Case SS and Chavez E. 2017. Guiding lights for morally responsible sustainability in organizations: Revisiting sacred texts of Judaism, Christianity, and Islam. Journal of Organizational Psychology 17(2): 35-49.

 

נספחים

נספח 1. המשתתפים במחקר

נספח 2. אתגרים עיקריים שזיהו המשתתפים בקידום הקיימות בבני ברק

נספח 3. הפעילויות העיקריות שביצעה עיריית בני ברק לקידום חינוך לקיימות

נספח 4. מקורות





רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel